דור רביעי על חולין י״א ב:ה׳

5 תוס׳ ד״ה ליחוש, בסה״ד הקשו מנסקלין בנשרפים דידונו במיתה הקלה, הרי דבדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא, ותי׳ ר״ת דכיון דבכוב״כ נהרג בין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא, והקושי׳ מפורסמת משרפת ארוסה בת כהן, דילמא לאו אביה היא, ואיך נידונת בשרפה החמורה, ולא בחנק הקל כא״א דעלמא, וראיתי בס׳ חתן סופר לדודי הגאון זצ״ל שכתב, דעיקר התי׳ על קושי׳ זו הוא, מה שכתב ההפלאה ז״ל בסוף פ״ק דכתובות על התוס׳ שם, דהא דלא אזלינן בתר רובא בממון, היינו ברוב הנולד עכשיו בהאי נידון שאנו דנין עליו, אבל ברוב שהחזקנו מקדמות דנא, הרי נעשה מרוב חזקה ומהני גם בממון והוא כמש״כ למעלה שיטת הר״ש והרמב״ם ובזה מיושבים כל הקושיות שהקשו כיוצא בזה עיי״ש, וממילא דמיושבת גם קושי׳ זו מבת כהן, כי היא נתחזקה אצלנו שהיא בתו של האי כהן עוד קודם הזנות, וזאת מהני גם בדיני נפשות ובין מיתה למיתה.

6 ואני פה אל פה אמרתי לדודי הגאון זצ״ל שלא כיוון המטרה בזה, דניהו דודאי אמת לאמתו הוא מה שכ׳ ההפלאה, כי לולי סברא זו לא מצינן ידינו ורגלנו בביה״מ, אבל מה נעשה כי בעלי התוס׳ כאן ע״כ לא נחתו לסברא זו, דלפי סברא זו, אין התחלה לקושיתם, דהרי כאן אזלינן בתר רובא דאיתחזק דלאו טרפה הוא, אבל התם בנסקלין ונשרפים שנתערבו רובא דלא איתחזק הוא - ולא היה לו מענה והודה לדברי - ואחר זמן רב כשעברתי עוד הפעם על מס׳ זו, ראיתי כי שגיתי, כי התוס׳ בקושיתם נשמרו מזה, דהרי ז״ל: ״הקשה ר״י דהכא ילפינן מרוצח ועדים זוממין דאזלינן בתר רובא אף בדיני נפשות, וכן מוכח בפ׳ בן סורר דף ס״ט וכו׳״ עכ״ל ולא על חנם הוסיפו האי הוכחה מפ׳ בן סורר, אלא לשלול האי תי׳ של ההפלאה באו, שלא תאמר שאני הכא דאיתחזק הרוב, לכן הביאו מפ׳ בן סורר דשם מוכח דגם אחר רוב דלא איתחזק אזלינן בדיני נפשות עיי״ש, וזה נכון וברור בכוונת התוס׳.

7 אלא דלפ״ז מצד אחר יש לתמוה על התוס׳ דלמה הקשו מהכא ומפ׳ בן סורר ולא הקשו קושייתם לעיל בריש הסוגי׳ דקאמר בסנהדרין דרובא דאיתי קמן לא קמבעי לן דאזלינן בתר רובא, ושם המדובר מדיני נפשות, דקרא דאחרי רבים להטות בדנ״פ כתיב, והי׳ להם להקשות למה בנסקלים עם נשרפים לא אזלינן בתר רובא דאיתי קמן כמו בסנהדרין, ועל קושי׳ זו גם תי׳ של ר״ת נפל בבירא. הכי יאמר הר״ת דאם נפל מחלוקת בסנהדרין באיזה מיתה יהרג, שלא אזלינן בזה אחרי רבים להמיתו בחמורה אלא דנין אותו בקלה, כפי דעת המועטים שבסנהדרין, הלא מקרא מלא דיבר הכתוב אחרי רבים להטות, ומאן מפיס לחדש דבר כזה להוציא מן הכלל נידון שבין מיתה למיתה, שלא נלך בו אחרי הרוב והוא דבר זר שאין הדעת סבלתו.

8 אבל האמת יורה דרכו, דכבר כתבנו למעלה וכן בפתיחה, דביטול לא שייך אלא באיסור בתוך ההיתר, אבל לא בהיתר בתוך האיסור, ומטעם דהאיסור שהוא המציאות יוכל להתבטל ברוב ההיתר שהוא ההעדר, אבל לא להיפך, ההיתר שהוא ההעדר, לא יתעלה להיות מציאות ע״י הביטול, וכן הפטור לא מצי להתבטל כדי להעשות חיוב וכן מוכח ממה שאמרו בב״מ דף ו׳ ע״ב, עשירי ודאי א״ר ולא עשירי ספק, כי האי פטור שקפץ מן המנויין לתוך העדר, לא יתחייב ע״י ביטול ממה שכבר נפטר, וא״כ ה״ה הכי הני נסקלים שפטורין ממיחת שרפה החמורה לא יתחייבו ע״י ביטול בנשרפים וזה ברור כשמש אע״פ שבעלי התוס׳ לא נחתו לזה ודו״ק.

9 בסוף סוגיות רוב, אציג פה עוד קוש׳ אחת ששמעתי מפי ת״ח אחד והיא, דלמה לא יליף דאזלינן בתר רובא מיבום גופה, אשר מני׳ המדובר בריש הסוגי׳, בקטן וקטנה דפליגו ר״מ ורבנן, והרי ממצות יבום גופה מוכרח דסמכינן ארובא, דאל״כ דילמא לאו אחין מחד אב הם וליכא כאן מצוה יבום, אבל כרת דאשת אח איכא גם באחין מן האם, והשבתי לו דלכאור׳ דהיינו ממש קושי׳ התוס׳ דבריש הסוגי׳ דלמה לא יליף מכל הקרבנות שדוחין את השבת ולא חיישינן לטרפה, אלא דיש לראות דהתירוץ שכתבו התוס׳, וכן מה שכתבתי אני שם לא שייך הכא, דהרי רק הביאה הראשונה היא המצוה, אבל אח״כ אין בדירתם יחד, מצוה מיוחדת של יבום, אלא מצות פו״ר ומצות עונה כשאר איש ואשה, ועל הני מצות ודאי קשה, כיון דאיכא חשש איסור כרת, איך ידורו זה עם זה, לכן הקושי׳ צ״ע.

10 וכעין זה הקשה הת״ח למה לא יליף רוב, דאל״כ איך נושאים נשים ולא חיישינן לממזרות, והראש יוסף קמתמה על הת״ח, הלא ממזר ודאי אסר רחמנא ולא ממזר ספק, אבל במחכ״ת לא דק, דהאי דרשה דממזר ודאי ולא ממזר ספק, וכן קהל ודאי ולא ספק, לא מצינן למידרש אלא לאחר שזכינו למיזל בתר רובא אבל אי לא אזלינן בתר רובא, ליכא במציאות לא ממזר ודאי ולא קהל ודאי, דאפילו א״א שבעלה במדה״י וילדה אין כאן ממזר ודאי, דביאת עכו״ם אינו עושה ממזרות, וקהל ודאי פשיטא דליתא כמובן, לכן גם קושי׳ זו במקומה עומדת, אלא דעל קושי׳ זו יש לתרץ, דשמא במקום מצוה התירה התורה איסור ממזרות, ומכש״כ לדעת הרמב״ם, דקמבעי מנ״ל דרוב הוה כודאי, דלא מצי ללמוד מזה כמובן ותל״מ ודו״ק.